מעבר הגבול בין סן פדרו אטקמה בצ'ילה לארגנטינה

את הטיול בסלאר סיימנו בסאן פדרו צ'ילה. משם, תכננו לעבור לסלטה שבארגנטינה.
מה שלא ידענו שלפנינו משימה  לא פשוטה בכלל......
מכיוון שקיבלנו שוק מהמחירים המוגזמים, אפילו ביחס לארץ, החלטנו לא לחכות חמישה ימים לאוטובוס ולנסות להגיע למעבר הגבול בטרמפים.
אז חיכינו וחיכינו ושוב חיכינו עד שעצר לנו ג'יפ שהוריד אותנו באמצע שום מקום בגובה של 4800 מ' ושוב חיכינו וחיכינו עד שעצר לנו נהג משאית שהסכים להעלות את ארבעתנו ולקחת אותנו עד ל-20 דקות לפני מעבר הגבול. בדיעבד הסתבר לנו שהוא התכוון לעשרים דקות נסיעה מהגבול ונאלצנו ללכת כמעט שעה בחושך עם המוצ'ילות הגדולות.
כשהגענו בשעה טובה לגבול, גילינו שחסרה לנו חותמת יציאה מצ'ילה ושאין ברירה צריכים לחזור לסן פדרו מרחק שש שעות, טרמפים והמתנה ממושכת. למזלנו האנשים בגבול היו מאוד נחמדים הם הסכימו שנישן שם, הציעו לנו שתייה, אינטרנט חינם, ושמירה על המוצ'ילות.
התארגנו לשינה די מיואשים ונאלצנו להתמודד עם  הבעיה החדשה - 2 שק"שים לארבעה אנשים......
בבוקר ניסינו לתפוס טרמפ ובאסרטיביות הצלחתי לשכנע אדם שנראה די עצוב לקחת שני אנשים למרות שלא היו לו כסאות ברכב, אחרי כמה דקות גילינו שמדובר באדם שנוסע להביא את הגופה של אמא שלו, ויתרנו על הטרמפ ושוב נחלצו לעזרתנו החבר'ה בגבול וסידרו לנו טרמפ חזרה, בתא מטען של משאית. אז התגברנו על אסוציאציות השואה והתחלנו באחת הנסיעות הכי קפואות שהיו לנו כאן ביבשת.
אחרי שקיבלנו את חותמת היציאה המיוחלת, הלכנו שוב לנסות את מזלנו ולהגיע בטרמפ חזרה לגבול עם ארגנטינה, אבל הפעם מזלנו לא שפר עלינו וחיכינו למעלה מ-9 שעות ואף מכונית לא הסכימה לקחת אותנו.
עייפים, מיואשים ובלי שום רכוש מלבד הבגדים המלוכלכים שלגופנו הלכנו לנו להוסטל, שנוררנו מגבות וחזרנו לבגדים המלוכלכים. מוקדם בבוקר שוב חזרנו לטרמפיאדה הפעם עצרו לנו אבל הסכימו לקחת את הבנות בלבד. אז הבנים המשיכו לחכות ולחכות ולבסוף שילמו לנהג משאית שייקח אותם. בזמן שהבנים חיכו, הגענו הבנות למעבר הגבול וזכינו לקבלת פנים חמה, ארוחת בוקר ואף השתתפנו בהכנת ארוחת הצהרים. אחרי מספר שעות המתנה עבר אוטובוס תיירים ובתמורה לתשלום מופחת לקח אותנו עד לסלטה.