השיבה לבוליביה - קורס מצנחי רחיפה, מהומות בלה-פז והבריחה באישון לילה.

לאחר חודשיים במרכז אמריקה במדינות קוסטה-ריקה, גואטמלה ומקסיקו שבתי לדרום.

נחתתי בעיר קוצ'במבה שם שהיתי עשרה ימים.

סיבת ההיתקעות היא ביצוע קורס מצנחי רחיפה Paragliding.

המראה ממדרון 600 מטר מעל העמק

הקורס היה כייפי, אם כי לפעמים קצת מפחיד וכואב.

הצניחות בוצעו ע"י ריצה במדרון שעל ראש אחד ההרים המקיפים את קוצ'במבה והעיירות סביבה ו-600 מטר גובהו מקוצ'במבה, ולמעלה מ-3000 מטר מעל פני הים כיוון שקוצ'במבה שוכנת על הרי האנדים והיא בגובה של 2500 מטר מעל פני הים.

ההמראות היו קלות, הצניחות נמשכו בממוצע 8 דקות, אבל הנחיתות הפכו לעיתים להתרסקויות כואבות כאשר מצאתי את עצמי מפספס את איזור הנחיתה וממשיך לשדה קוצים, או לאיזור מלא סלעים ואפילו לתוך עץ, שהחליט משום מה לצמוח בדיוק בנתיב שלי.

רגע לפני הנחיתה ... אחת המוצלחות שלי , יש לציין.

המדריכים מרסלו, פרנק ודניאל היו ממש נחמדים ומקצוענים והם דוברי אנגלית טובה.

חוץ מהקורס מצנחי רחיפה  שהם העבירו לי הם גם הכירו לי את הצד הבוליביני שלא הכרתי, חבר'ה צעירים שאוכלים טוב, מבלים ושונים מרוב הבולבינים שפוגשים בטיול השיגרתי ... בקיצור, מערביים כמונו.

לפרטים נוספים על קורס מצנחי רחיפה לחץ כאן.

לאחר הקורס כשחצי גוף שלי כואב, עליתי ללה-פז.

לבולביה הגעתי ע¨מ לעשות שני דברים:
הראשון, קורס מצנחי רחיפה, ואכן עשיתי.
השני, טרק או שניים באיזור סורטה או לה-פז, ואת זה לא הצלחתי לעשות.

הגעתי ללה-פז מוקדם בבוקר אחרי נסיעת לילה מקוצ'במבה, והתאכסנתי באחד המוטלים שליד כיכר סאן-פרנסיסקו. כשהתעוררתי לקראת הצהריים ויצאתי לרחובות, הבנתי שהעיר לא במצב רגוע.
אלפי מפגינים נושאים שלטים וצועקים סיסמאות. ההמון היה מורכב בעיקר מצ'ולות וכפריים.

מרכז ההפגנה היה בכיכר סאן-פרנסיסקו מרחק 200 מטרים מהמוטל שלי, ובכלל מאיזור המלונות בו משתכנים התיירים.
כבר ביום הראשון כשטיילתי לי לתומי ברחוב הראשי ¨16 דה חוניו¨, למדתי על בשרי שגם אם אתה תייר, אתה חלק מהמשחק.
ההמון רץ לקראתי, כאשר אחריהם דולקים קבוצת שוטרים שמשליכים רימוני גז מדמיע.
החלטתי לעמוד בצד, הרי אני תייר ... אני לא קשור... אני אפילו לא יודע בדיוק על מה המהומה.
ההמון חלף על פני, כך גם הגז מדמיע. וכשהרגשתי את הצריבה בעניים וקשיי הנשימה התחלתי גם לרוץ יחד עם הצ'ולות והכפריים. באחד הפניות פניתי לכיוון המלונות, אך כשהגעתי לרחוב המקביל גם שם חזר אותו סיפור... המון בורח, שוטרים, גז מדמיע, ושוב מצאתי את עצמי רץ איתם והמלון רק הולך ומתרחק.

אחרי שעה של ניווטים ומציאת רחובות צדדיים ושקטים הגעתי למלון.

כל בוקר השקמתי בשבע בבוקר ונסעתי לסמיטריו על מנת לתפוס אוטובוס לסורטה. אך כל בוקר אחרי שעה הייתי שב למלון, כיוון שהדרכים היוצאות מלה-פז חסומות.
אחרי 4 ימים של נסיונות לצאת לסורטה, ובמהלך היום כל הבלאגן עם ההפגנות, התיאשתי והצטרפתי לעוד 35 ישראלים שארגנו דרך סוכנות נסיעות אוטובוס לכיוון הגבול עם פרו. המחיר כפול, קראנו לזה ¨יציאת לה-פז¨

האוטובוס יצא בשתיים בלילה, כל הוילונות מוגפים והסוכנת אפילו ביקשה מהבלונדינים והשטנים בנינו לשים כובעים.
במשך 4 שעות האוטובוס ניווט את דרכו בכבישים מלאים בסלעים, אבנים וסוללות עפר. מדי פעם היו מחסומים של מקומיים שעמדו על הכביש.

לאחר פינוי הסוללה

הנהג עצר במרחק בטוח, כיבה אורות וניגש לדבר איתם מספר דקות, לפעמים גם לשחד, ולאחר שאישרו המשכנו.
באחת הפעמים נאלצנו לרדת ולעזור לנהג לפנות סוללת עפר בגובה של יותר ממטר שחסמה את הכביש.
בשש בבוקר הגענו לקופה-קבנה ששוכנת על גדות אגם הטיטיקקה.

לאחר שש שעות המתנה המשכנו שלוש שעות נוספות לפונו Puno שבפרו. אכן עשינו זאת ו¨יציאת לה-פז¨ עברה בשלום.
היו קבוצות שניסו לפנינו לצאת מלה-פז עם ג'יפים אוטובוסים ומוניות ונכשלו.

בפונו עליתי על אוטובוס לכיוון אריקיפה Arequipa.